ארגון ההגנה היה הארגון הצבאי הגדול והמרכזי של היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, והיווה למעשה את התשתית להקמת צה"ל עם הקמת המדינה. ההגנה הוקמה במאי 1920 על ידי מפלגת אחדות העבודה כחלק משינוי התפיסה הבטחונית של ראשי היישוב - עד לאותה תקופה התפיסה הבטחונית של היישוב בארץ ישראל דגלה בהגנה על יישובים בודדים, אך בעקבות מאורעות תל-חי השתנתה התפישה הבטחונית והיה צורך להקים ארגון שיוכל להגן על כל ארץ ישראל. על מנת לבצע את השינוי פורק ארגון השומר והוקמה ההגנה. מפלגת אחדות העבודה התקשתה לממן ולהרים ארגון בסדר גודל של ההגנה, ולכן, לאחר כחצי שנה הועברה השליטה בארגון לידי ההסתדרות, שאיחדה לתוכו את חברי גדוד העבודה וההגנה.
מאורעות תרפ"ט (1929) תפסו את ההגנה לא מוכנה ברוב חלקי הארץ. בעקבות המאורעות החלה ההגנה לקבל יותר תקציבים ולהתפתח, ברחבי הארץ הוקמו מסתורי נשק ("סליקים") וכשנתיים מאוחר יותר העבירה ההסתדרות את הפיקוד על ההגנה ל"מפקדה הארצית" - גוף אזרחי שהורכב מאנשי ההסתדרות ואנשי המחנה האזרחי בחלוקה שווה, והופקד על הניהול הפוליטי של ההגנה.
השביתה הערבית הכללית בשנת 1936 והמרד הערבי הביאו את הארגון לידי שינוי טקטיקה. עד אותן שנים היו ויכוחים רבים בצמרת היישוב בדבר המדיניות שיש לנקוט. על רקע ויכוחים אלו פרשו בשנת 1937 אברהם תהומי וחבריו מהארגון והקימו את האצ"ל.
מלחמת העולם השנייה והתקווה שאולי הבריטים ישנו את מדיניותם כלפי היהודים בא"י גרמו לכך שההגנה ביקשה מהפורשים לא להשתמש באמצעים אלימים כנגד הבריטים ואף לשתף איתם פעולה. הלח"י דחה את הדרישה והאצ"ל הסכים לה אך בסוף שנת 1944 הצטרף ללח"י והתחיל בפעולות כנגד מתקנים בריטים. כתוצאה מכך ולאחר שהאצ"ל לא התייחס לדרישות ההגנה, ההגנה פתחה בפעילות כנגד האצ"ל שנקראה "הסזון". הפעולה כללה מעצר אנשי אצ"ל ובחלק מהמקרים העברתם לידי הבריטים, אנשי ההגנה הגנו על מוסדות לאומיים וציבוריים ועל אנשי ציבור יהודיים. המבצע עבר ללא שפיכות דמים לאחר שמפקד האצ"ל מנחם בגין הורה להמנע מהתנגדות ושפיכות דמים.