(1886 – 1979, כ"ו בחשוון תש"ם) הייתה סופרת ומחנכת, אגרונומית בהשכלתה, מהפעילות המרכזיות של תנועת העבודה, פעילה בהגנה העצמית היהודית ביישוב ואשת ציבור בתקופת המדינה.

נולדה בעיירה מאלין שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (בתחום המושב היהודי; כיום באוקראינה) בשם גולדה לישנסקי, אך ראתה בשמה ביטוי לגלותיות, ולכן המירה אותו ברחל ינאית. את השם 'ינאית' בחרה כשם משפחתה על שם המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי. לרחל ינאית היו עוד שלוש אחיות: בתיה, תמר ושרה. בתיה ידועה כפסלת בתיה לישנסקי, ושרה הייתה מייסדת המרפאה הראשונה של קופת החולים הכללית.

הצטרפה לפעילות במפלגת "פועלי ציון". בשנת 1908 עלתה לארץ ישראל. בשנת 1918 נישאה ליצחק בן צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל. עסקה יחד עם בעלה בשמירה ובהגנה – תחילה בארגון "השומר", שבו הפכה בעת מלחמת העולם הראשונה לאחת מחברות הוועד של הארגון.

לאחר המלחמה הקימה את חוות הלימוד לנערות בירושלים, הייתה ממייסדות הגימנסיה העברית בעיר ומפעילות תנועת הפועלות. לאחר מכן פעלה בארגון "ההגנה", ובין היתר עסקה בהבאת עולים מסוריה ולבנון במסגרת העפלה מארצות המזרח.

לאחר קום המדינה פעלה רבות בקליטת העולים מגל העלייה ההמונית. לאחר שבעלה התמנה לנשיא המדינה ב-1952, היא פתחה את בית הנשיא למקום עלייה לאנשים מכל שדרות העם.

ספרהּ האוטוביוגרפי "אנו עולים" מתאר יפה את קורותיה השזורים בקורות היישוב. בשנת 1978 זכתה בפרס ישראל בקטגוריית "תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה" על מפעל חייה.

לבן צבי לה שני בנים: עמרם ועלי. במלחמת העצמאות נפל עלי בקרב בית קשת.

רחל ינאית בן צבי נפטרה בכ"ו בחשוון תש"ם.