29 במאי 1911, קניגסברג(פרוסיה)/קובנה(ליטא)‏ – 15 בינואר 1970, ישראל

מגדולות המשוררים העבריים בעת החדשה, סופרת מבוגרים וילדים, מתרגמת, מבקרת וחוקרת ספרות, כלת פרס ישראל לספרות לשנת 1970.

 

גולדברג למדה פילוסופיה ושפות שמיות. את הדוקטורט שלה ב-1933 כתבה על הניב השומרוני באוניברסיטה בבון. בתום לימודיה היא חזרה לליטא, שם עסקה בהוראת הספרות בגימנסיה העברית בראסיין ונמנתה עם חברי קבוצת הסופרים "פתח".

עם הגעתה לארץ ב-1935 בסיועו של אברהם שלונסקי חברה לאה גולדברג לחוג "יחדיו" של אלתרמן ושלונסקי. בשנה זו יצא לאור ספר שיריה הראשון, "טבעות עשן"

אמה עלתה לארץ שנה אחריה, והשתיים עברו להתגורר יחדיו בתל אביב. ב-1940 יצא לאור ספר שיריה השני, "שיבולת ירוקת העין".

במהלך תקופה זו כתבה גם ספרי ילדים רבים ואהובים, כמו "ידידי מרחוב ארנון", "מה עושות האיילות" ו"המפוזר מכפר אז"ר".

גולדברג כתבה עבור "דבר", "על המשמר" ו"משמר לילדים", ונמנתה עם עורכי "דבר לילדים". היא ערכה את "אורות קטנים" - עיתון לילדי התפוצות, פרסמה שירים וחיברה זמרירי פרסומת למחייתה. כמו כן עבדה כמורת בית ספר ובין השנים 1943-1944 ערכה את ספרי הילדים ב"הוצאת הפועלים".

ב-1950, לאחר שהוצעה לה משרה באוניברסיטה העברית, עברו היא ואמה להתגורר בירושלים. שם כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", המתאר אהבה נכזבת של אצילה צרפתייה למורה איטלקי צעיר. בהמשך התקבלה כפרופסור באוניברסיטה, והקימה בה את החוג לספרות השוואתית.

גולדברג כתבה את ספר הילדים "דירה להשכיר", ומחזורי שירים נוספים. האחרון בהם, "עם הלילה הזה", יצא לאור ב-1964. כמו כן תרגמה ממיטב יצירות הקלאסיקה העולמית, ובהן: "מלחמה ושלום" מאת טולסטוי, "סיפורים" מאת צ'כוב, "ילדות" מאת גורקי, מחזות ושירים מאת איבסן, שייקספיר, ופטררקה. כמו כן, כתבה ביקורת ספרים וביקורת תיאטרון ושלחה ידה גם בציור.

בתחילת חורף 1970 נפטרה לאה גולדברג ממחלת הסרטן בהיותה בת 59 שנים. היא נקברה בהר המנוחות בירושלים, בחלקת הפרופסורים. את פרס ישראל לספרות יפה שבו זכתה, באותה שנה, קיבלה בשמה אמה צילה, שהוסיפה לחיות עוד 13 שנים אחריה. על מצבתה ביקשה צילה שייחרטו ארבע המילים: "אמהּ של לאה גולדברג".

נתח נכבד משיריה של גולדברג עוסק בתיאורי הנוף והטבע. מאות משיריה עוסקים בנוף הישראלי או האירופי אותו השאירה מאחוריה, דרך תיאורים חד פעמיים של מראות שנקלו בדרכה, בין אם מדובר בשירים בודדים, כגון "הזר שר לנחל", "פריחת התמוז" ו"אחרונים בשדה", או במחרוזות שלמות כגון "אילנות", "שיבולת ירוקת העין", ו"משירי הנחל".